<h1>שו"ת הריב"ש סימן קצ"ב</h1>
<h2>דף ל:</h2>
עוד לו על ענין הנזכר עם היות לבי בל עמי ואזני הכבד ועיני השע כי פתחו עלי פי מרמה ופי רשע ממוצא דברי אל עם הקדש להתם חטאת ולכלה הפשע באגרותיך אשיחה ובמדברי חין ערכך אשתעשע ובקצרה אשיבך כי אין הפנאי מסכים ביותר מזה. במה שפירשת בדרך אחת שאפשר לומר שמה שפי' הר"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ג ה"י] בעיא דהחליד במעוט סימנים כגון ששחט מעוט הסימן בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה דהיינו בושט. ואע"ג דנקיבת ושט במשהו [נ"ד ע"א] איכא למימר להתירא כיון דבדרך שחיטה ובשעת שחיטה הוי דדילמא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה. כי היכא דבהגרמה אמרינן לרב הונא [י"ט ע"א] דשליש הראשון המוגרם מצטרף לשחיטה אע"פ שאינו מקום השחיטה, ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה, אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. והקשית על דברי חדא דהיכי תיסק אדעתין להתירא והא אפילו נודה לשואל דמעוטא בחלדה שפיר דמי כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה אין די בסברא זו להכשיר חלדה במעוט ושט שאין לך מעוט בושט דלא נפיק ביה חיותא דאל"כ לא תטרף במשהו ע"כ. ואני תמה דבר כזה אשר לקבל סתירה עלול. איך יצא משכלך הזך והצלול. ואם במעוט ושט נפקא חיותא לא לבעי בושט שחיטת רובו, דהא נפקא לה חיותא בשחיטת מעוטו. וכי לאחר שמתה עומד ושוחט. ואע"פ שהיא טרפה בנקיבת הושט במשהו לא נקרא זה נפקא חיותא. שהרי נחלקו חכמי ישראל [מ"ב ע"א] אי טרפה חיה או אינה חיה. ואפי' למאן דאמר אינה חיה היינו י"ב חדש. ואיכא מ"ד ג' שנים [נ"ז ע"ב]. אבל אין זה נפקא חיותא אלא בשחיטת רוב הסימן שנכשרה בשחיטתו, אבל מ"מ צד אסור הבעיא לחלק בין זה להגרמה כיון שנעשה בה מעשה טרפה משא"כ בהגרמה. עוד הקשית שהרמב"ם ז"ל [שם הי"ג] פסק בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה כרב יהודה. וא"כ אין לפרש בעיא דסתמא דתלמודא כרב הונא דלא כהלכתא, ואת"ל הכי אנן דקיי"ל כרב יהודה כפי דרך הרב ז"ל תפשוט לן לאסורא דלרב יהודה לאו במקום חיותא תליא מילתא ע"כ. ואני אומר כי אני לא פירשתי הבעיא כרב הונא דוקא, אלא אפילו כרב יהודה. כי מה שהבאתי בדברי סברת רב הונא היינו לדוגמא בעלמא ורב יהודה לא פליג עלי' למימר דלא קפדינן אכי נפקא חיותא אלא בהגרמה שאינו במקום שחיטה, משום דסבר שאין מה שהוא חוץ למקום שחיטה מצטרף למה שהוא במקום שחיטה, לא להכשיר כשאין רובא במקום שחיטה, ולא לטרוף כשיש רוב נשחט במקום שחיטה. אבל בחלדה שהכל הוא במקום שחיטה אף מעוט הנחלד רב יהודה מודה דאי כי נפקא חיותא נפקא בשחיטה די בכך ולא בעינן רובא בשחיטה דכיון דליכא רובא בחלדה מעוט הנחלד מצטרף אל הנשחט להכשיר כיון דהכל הוא במקום שחיטה. אבל אי נפקא חיותא בחלדה אפילו רב הונא יודה דפסולה, ומלשון הר"ם ז"ל [שם הי"ח] שכתב שחט מעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה. נראה שלא הצריך רובא בשחיטה שא"כ היה לו לומר ושחט הרוב שלא בחלדה. ומדקאמר גמר שחיטה נראה שר"ל שהשלים לרוב בשחיטה עם המעוט הנחלד.
ובזה סרו כל הקושיות שהקשית בזה הדבור אשר הנה סובבות על זה הציר. והקושיות האחרות חלושות הנה עד מאד ידחה אותן אדם בנקלה. כי אשר הקשית על מה שאמרתי דלא קשיא דידיה אדידיה דמאי דקאמר הרי זו פסולה מספק אוקמא אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר באר זה למעלה. והקשית דאכתי קשיא דידיה אדידיה מן הכלל שעשה כ"מ שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ודאית וכו'. וא"כ כלל זה הרוס באותו פרק. ואין זה קשה שלא נכנס בכלל ההוא מה שבאר הוא בעצמו באותו פרק עצמו שהיא פסולה מספק. והזכיר זה הדין בכאן לאשמועינן, דדוקא בהגרמה הוא שאם הגרים בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי כשרה, כיון דאיכא רוב נשחט ואין בהגרמה שעור לפסול, לפי שאין מצטרף מה שהוא במקום שחיטה למה שהוא חוץ למקום שחיטה, לפסול בכי נפקא חיותא. אבל כשהפסול הוא במקום שחיטה בושט בשליש ראשון פסולה מספק. ובאמצעי פסולה ודאית, דהא נפקא חיותא בפסול. ואף בקנה נמי פסולה ודאית, כיון דהכל הוא מקום שחיטה, מצטרף השליש הראשון הנשחט עם האמצעי הנחלד לפסול בכי נפקא חיותא בחלדה או בדרסה. ואין להקשות איך כלל במלת פסולה שני דינים שבאחד פסולה ודאית ובאחד מספק. דכיון שהן משתתפין באסור אין לחוש. וסמך על המבין. וכמה דברים בספרו ז"ל סתומים יותר מזה השעור. ומה שהקשית על הדרך השני שפרשתי דעת הר"ם ז"ל בין בושט בין בקנה וכגון שהחליד במעוט בתרא דסימן קמא. ואמרת שאין לשון הר"ם ז"ל סובל זה הפירוש כלל שהיה לו להזכיר ששחט רוב הראשון כיון שהוא מתנאי דין זה. ואני אומר מדלא נקיט החליד שליש או שחט שליש בחלדה ושחט שני שלישים כדרך המוזכר בגמרא, ואמר שחט מעוט בחלדה. נראה שכבר שחט הרוב בהכשר. שבהזכיר מעוט כבר נזכר הרוב בכח. וכל מעוט סימן המוזכר בגמרא הוא בדרך זה שהרוב נשחט ונשאר מעוטו. וזהו שהה [ל"ב ע"א] במעוט סימנין לפירוש רש"י ז"ל ולפירוש המפרשים. וכן נמי אמרינן בפ"ק [כ' ע"ב] והא מעוט סימנין דלא מעכבין בשחיטה לרבנן ומעכבין בהבדלה. ור"ל שכשנשחט הרוב אין המעוט הנשאר מעכב בשחיטה.
ומה שהקשית שא"א ליישב בעיא זו אליבא דרב יהודה שהרי מכשיר במפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה ובמאי דנפקא ביה חיותא שכל אלו התנאין נמצאין בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש וכו'. ואני אומר אגב שיטפא לא עיין מר בה ואיך הוא שחיטה מה שהוא חוץ למקום שחיטה. וכבר בארתי למעלה דלרב יהודה מה שהוא חוץ למקום שחיטה אינו מתחשב כלל אלא שאם יש בו שעור לבדו לפסול יפסול. ומש"כ שמלשון הר"ם ז"ל שכתב [הי"ג] שהרי נשחט השעור כראוי שמן הטעם הזה נלמוד דאפי' במעוט בתרא דסימן קמא, לא היא. שאני מפרש שהרי נשחט שעור כל השחיטה כראוי ועדיין צד הבעיא במקומה עומד שהפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה. ומה שהקשית על מה שאמרתי דמאי דכתב הר"ם ז"ל ואם דרס או החליד וכו' מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן ראשון בין בסימן שני חוץ מקנה בשליש ראשון ובסימן ראשון דהוה ליה כחצי קנה פגום ואמרת שדוחק גדול נראה שירד הרב ז"ל לכל החלוקות ולא רמזה. ואני אומר אין כאן שום חלוקה אלא כלל גדול אני אומר שכלל הרב ז"ל לפי דרך זה אלא שיצא מכלל זה הקנה כששחטו ראשון ובשליש ראשון ולא היה צריך לפרש ולהוציאו מן הכלל שהוא מוכרח בעצמו דלא גרע מחצי קנה פגום. הפירוש שפירשת הבעיא אליבא דרבי יהודה לבדו קשה איך שאל השואל סתם ולא באר החליד במעוט הסימנין לרב יהודה מהו. וכל שכן שדברי רב יהודה בפ"ק ובעיא זו בפרק שני. ועוד שלשון הר"ם ז"ל לא יסבול זה, שהיה לו לומר שחט מעוט הסימן בחלדה ורובו שלא בחלדה, כדאמרינן [י"ט ע"א] הגרים שליש ושחט שני שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש לרב יהודה, כיון שהבעיא היא על דברי רב יהודה ואליביה. מה שהקשית לפירוש ר"ת ז"ל [ספר הישר חידושים סימן תמ"ג] דאין צורך לבעיא זו מאחר דתחת העור אסורה מספק. כבר נשמרו מזה דלמאן דאמר תחת העור כשרה בעי אי כאן פסולה. ולמ"ד תחת העור איני יודע בעי אי כאן פסולה ודאית.
<h2>דף מח.</h2>
מה שכתבת עוד בההיא דריאה הסמוכה לדופן דהר"ם ז"ל יש לו דעת שלישית שמתיר מן הדין ואוסר מן המנהג. אין כאן דעת שלישי שאף ר"ת המתיר יודה שאסור במקום שנהגו משום אל תטוש תורת אמך [משלי א']. ובמקום שלא נהגו אף הר"ם ז"ל יתיר כמו שכתבת גם אתה בכתבך הראשון דנפקא מינה להיכא דלא נהוג. ומה שכתבת עוד בדעת הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה ה"ה] בהעלתה צמחין התלוין, אמת הוא. וכך נראה ממה שאמר [שם הי"ד] בההיא פסקה המתחיל בה בא א"י וכו'. שכיון שהריאה שלמה לפנינו הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו ואיך אמר שלא ידענו אם היה בה צמחים אם לא, אלא שכונתו על צמחין סמוכין. אמנם תמה עליו איך תפס לשון מתעה האמור בגמ' בדרך אחרת.
<h2>דף מח:</h2>
מה שדחיתי ראיותיך בההיא דסמפונא דאנקיב לחבריה לא דחיתי ראייתך ממחטא דאישתכח בריאה אדרבה שבחתיה ואמרתי שמכח קושיא זו אמרו בגמרא שאינה טרפה אלא בנקב לחברו. אבל מההיא מחטא דאשתכח בכבדא כתבתי שאין קושיא זו על הר"ם ז"ל אלא לפי סברתו שכתב [פ"ו הלכ' שחיטה ה"ח] קני הכבד וכו'. אבל לפי הדין האמתי אין להביא ראיה מכבדא. כי מה שהתירו בחיתוכא דכבדא הוא לפי שבאה דרך הקנה אל קנה הכבד דרך ישר ולא נכנסה כלל בריאה שהרי הקנה מתפצל לג' קנים חד פריש לריאה וחד פריש לכבדא וחד פריש ללבא. והיינו דאמרינן בגמ' דאי קופא לגו דרך סמפונא נקט ואתאי. ר"ל שנכנסה מן הקנה אל הכבד דרך סמפון הכבד בדרך ישר ואף בההוא קשיתא דאשתכח במררתא אמרו כן שכשרה משום דסמפונא נקט ואתאי. ומה שכתבת וגם מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא קופא לגאו אפי' דרך קנה נכנסה היאך אפשר לה ליכנס בכבד מבלי נקיבת סמפוני ריאה איני יודע אנה פנה לבך כשכתבת זה.
<h2>דף סב.</h2>
מה שישבתי דברי אמימר שאמר עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס. ואמרתי שהוא עונה על דברי רב נחמן שאסר עוף הבא בסימן אחד איזה סימן שיהיה אלא א"כ בקי בהן ובשמותיהן. ואמימר סבר לה כוותיה כשהסימן ההוא בגופו דאיכא למיחש לשאר עופות טמאין. ופליג עליה כשהסימן הוא דלא דריס דהא ליכא לספוקיה אלא בפרס ועזניה והנהו לא שכיחי. ומתוך דברי אמימר מתבאר מה שמודה בו לרב נחמן, ומה שחולק בו עליו. ואמרת שדברים אלו מוסיפים דוחק, שהרי לא זכר אמימר בלשונו דצריך בקיאות כלל. ואם תאמר דסמך בתנאי זה לדרב נחמן, א"כ גם אינו דורס צריך להיות בקי, דאין לך דוחק גדול מזה שיהא חצי המימרא נאמר בתנאי אחד ולא החצי האחר. ע"כ דבריך. ובאמת שאיני מבין דבריך אלה כלל. או אתה חוץ מכבודך לא הבנת דברי. ואני לא דברתי בלעגי שפה ובלשון אחרת. אבל הארכתי ובארתי יותר מן הצריך. ואמרתי כי רב נחמן הצריך תנאי בקי בהן בכל שבא בסימן אחד, בין שיהיה הסימן ההוא בגופו בין שיהיה הסימן ההוא שאינו דורס. וכשענה אמימר על דבריו ואמר בעוף הבא בסימן אחד טהור במוחלט. בלא תנאי הבקיאות, הרי חלק על רב נחמן שהצריך תנאי הבקיאות. וכשהוסיף עוד אמימר לומר והוא דלא דריס. כלומר, איני מטהר בזולת תנאי הבקיאות אלא כשהסימן ההוא הוא אינו דורס, כבר הודה לדרב נחמן דכשהסימן הוא בגופו טמא, בזולת תנאי הבקיאות כדברי רב נחמן. וא"כ מה שהודה אמימר לרב נחמן, ומה שחלק עליו, הוא מבואר במאמרו באור שלם. וכשאמרו לו הא דרב נחמן מאי, הוא לומר והלא רב נחמן הצריך תנאי הבקיאות בכל שבא בסימן אחד, אפילו כשהסימן ההוא הוא חוץ מגופו. והשיב לא שמיעא לי להצריך זה בדלא דריס, דהא ליכא למיחש אלא לפרס ועזניה והנהו לא שכיחי בישוב והנה זה מבואר. ומה שכתבתי דעוף הבא משמע הנמצא בישוב. ואמרת שאינך מבין משמעות זה. הנה הדבר מובן מעצמו. שאם יאמר אמימר עוף שאינו דורס טהור, היה נראה שאין בעולם עוף שאינו דורס וטמא, ויהיה זה הפך האמת. דהא איכא פרס ועזניה. אבל באמרו עוף הבא בסימן בלתי דורס טהור, לא כלל בזה פרס ועזניה. אבל רצה לומר עוף הבא לפנינו בישוב בסימן זה טהור, דלא חיישינן לפרס ועזניה, כיון דלא שכיחי בישוב. עוד חזרת מתוך ההכרח אל פירושי בקצת ואמרת כי צריך לומר לדעת הר"ם ז"ל [פ"א מהלכ' מאכ"א הי"ז] דכ"ב עופות טמאים יש שאין דורסין ואין להן בגופן סימן אחד של טהרה. ולפי פירושך בפרס ועזניה שהאחד אינו דורס ומשום ההוא איצטריך נשר. א"כ כשתרץ בגמ' קושיות שני כתובים הבאין כאחד משום דגמירי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי, והקשו סוף סוף איתיה בחד מהנך, א"כ קושיא זו עדיין במקומה עומדת, שהרי פרס ועזניה אותו שהוא ודאי אינו דורס הוא שני כתובים הבאין כאחד עם שאר עופות אותו שבהן שאינו דורס. ואני יישבתי כל זה בפירושי עיין בו. ועל מה שאמרתי שהיה לך להכריח הקושיא בדרך אחרת ואמרת שלא יתכן דרכי בזה. הנה סכת דרכי בסירין. ודרכי בעיני סלולה מסוקלת מאבן ומורמת ממכשול. ומה שאמרתי שאינו תרתי ספיקי אפי' לפי הנחתך, הוא כפי הכלל שמסרו לנו התוספות בהרבה מקומות בתלמוד, שאין נקרא ספק ספיקא אלא כשהם שתי ספקות בכל צד, בין שנקח הספק האחד ראשון או האחר. כגון, ספק שרץ ספק צפרדע, ואת"ל שרץ, ספק נגע ספק לא נגע. ואם נקח ראשונה ספק נגע ספק לא נגע, עדיין נשאר הספק הב'. דאף את"ל נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. אבל בכאן אם נקח הספק לומר ספק עוף זה הוא ממין פרס ועזניה ספק אינו, אינך יכול להוסיף עוד ספק אחר. ועוד כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנין שלא יהיה מכ"ד עופות הטמאין, וכמו שכתב הר"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' מאכלות אסורות [ה"א], על כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהן, ואפי' הוא מעוטא, זולתי לפרס ועזניה בישוב שאינן נמצאים שם כלל, כמו שכתב הר"ם ז"ל שאינן נמצאין אלא במדברות ואיי הים הרחוקים עד מאד, שהן סוף הישוב. אבל כשאפשר להמצא חוששין למעוט, כדאמרינן [נ"ט ע"א] גבי בהמה, בהיה הולך במדבר ובלבד שיכיר ערוד. ואע"פ שהערוד מעוטא דמעוטא לגבי שאר בהמות טהורות, ובעלמא אין חוששין למעוט, כדאמרינן [ס"ג ע"ב] גבי בצים לוקחין בצים בכל מקום, ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות. וההיא דלא לישפי שכרא כיון שהוא רגיל להיות תמיד כן, עשו אותו כודאי לחוש אפילו כשיש שם ספק אחר. ומה שאמרת שלכך לא הביא הרמב"ם ז"ל עוף הבא בשלשה סימנים בגופו טהור וכדתנן במתניתין [נ"ט ע"א] וכו' הוא, שאולי נסתפק בחלוף נסחאות הגמרא, ומפני הספק ההוא לא כתב כן. טוב לומר שברור לו כמו שאמרתי, מלומר שנסתפק לו. שא"כ היה לו להזכיר ספקו שחלוק יש בין האסור ודאי לאסור מספק, והדחקים שרמזתי אליהם בפירושי על דברי הר"ם ז"ל ואמרת שהם נעדרים לפי הפירוש שזכרת. אפשר הוא. אבל קם ליה בדרבה מינייהו בסתירות עצומות. עוד אני חוזר לבאר מה שאמרתי בקונדרס הראשון שהיה לך להכריח הקושיא בדרך אחרת דהוו להו שני כתובים אם הם בני חד חד ואם חד מינייהו בר תרי לשתוק מאידך. ומעורב ובר תרי סימנים לא נגמר דהוה להו שני כתובים לפום מאי דקא סלקא דעתין. ואתה אמרת בכתבך שלא יתכן דרכי זה. שהרי המקשה רוצה להוכיח דבלא נשר ליכא למילף מינייהו, ואם כך היאך נאמר לישתוק קרא מאידך דאדרבה רוצה להוכיח שאפי' נכתבו אין ללמוד מהם ע"כ. ועתה ראה איך לפי דרך זו הקושיא פשוטה ומקשה לומר דממה נפשך נשר מיותר. דאי תרווייהו בני חד חד, הא לא אצטריך נשר. ואי חד מנייהו בר תרי, הא לא ילפינן מעורב למיסר בשני סימנין. ומדאיצטריך פרס דהוא בר תרי על דרך משל, כי היכי דלא ניליף מעורב למיסר בשני סימנין, ולאשמעינן דכל עופות הבאים בשני סימנין בר מינייהו טהורין, ממילא שמעינן דבסימן אחד טמא. וכיון דממילא הוה אמינא דבסימן אחד טמא, כי כתב רחמנא עזניה דהוה בר חד, ודאי לאו למילף מיניה, דכל עוף הבא בסימן אחד טמא. דא"כ לישתוק קרא מיניה, וממילא הוה אמינא הכי, מדאיצטריך פרס דהוא בר תרי. אלא ודאי להכי כתב עזניה דהוא בר חד, לאשמעינן דכל עוף הבא בסימן אחד טהור בר מיניה. ואם כן אייתר ליה נשר. והנה הקושיא מבוארת דבין שיהיה פרס ועזניה שני כתובים, או חד מינייהו שני כתובים בהדי עורב, אייתר ליה נשר וכו'.
